<h1>ארחות חיים הלכ' סוכה סימן ל"ט</h1>
<h2>דף מו.</h2>
כל זמן שיכנס אדם לישב בסוכה כל ז' מברך והר' שמואל שקלי ז"ל היה מנהגו לברך אף כשהיה נכנס בה לקרות או לשנות וכן דעת הר' אהרן הלוי ז"ל שכל שעה שנכנס בה מברך. והר"י מקור' ז"ל כתב שכל זמן שנכנס בה לאכול מברך ואותה ברכה פוטרת שינה וטיול אבל הנכנס לישן אין צריך לברך לפי שאין קבע לשינה שפעמים אדם צריך לישן ולא יישן וכן דעת ר"ת ז"ל והריא"ג בשם ר' האיי ז"ל כתב הנכנס לסוכת חברו לבקרו מנהג ידוע הוא לברך שם בין סעד בין לא סעד ועכשיו אין כן המנהג והגאוני' ז"ל כתבו המבקר את חברו בסוכתו מברך ובלבד שיטייל בה או יגרוס או יישן אבל נכנס ויוצא שם בלבד לא יברך. ונהג הר"ם נ"ע לברך לישב בסוכה לעולם קודם ברכת המוציא ואפי' בחול המועד כדאיתא במסכת סוכה נכנס לישב בה מברך כלומ' מיד שנכנס בה כדי לאכול יש לו לברך לישב בסוכה וכן נהגו הרבה בני אדם והר"פ ז"ל כתב ונהגו העולם שאין מברכין עד אחר ברכת המוציא ובי"ט ושבת מברכין אותה עם הקידוש קודם ברכת המוציא וכן אנו נוהגין.
וכתב הרמב"ם ז"ל ומסדר כל הברכות על הכוס ונמצא מקדש מעומד ומברך לישב בסוכה ויושב ואח"כ מברך על הזמן וכזה היה מנהג רבותי ורבני ספרד לקדש מעומד בליל ראשון של חג הסוכות והראב"ד ז"ל כי מנהג של קדמונינו מעולם לא היה כזה והטעם כי הישיבה אינה אלא על דעת האכילה וכל זמן שאינו אוכל הברכ' עובר למצוה היא באמת וכ"כ הב' העטור ומנהגנו לקדש כדרכו מיושב ואע"ג דבעינן עובר לעשייתו לאפוקי לאח' עשייתן דלא והמקדש מעומד דעת חיצוני הוא וגם ברכת לישב בסוכה לאו על לשון ישיבה ממש אלא לשון עכבה כמו ותשבו בקדש תדע שהרי אפי' אכל שם מעומד מי לא מברך לישב בסוכה עכ"ל. והרמב"ן ז"ל כתב וז"ל ותמהני על הרב שאמר לברך ברכת הסוכה עובר לעשייתה מעומד הגע עצמך רצה לאכול מעומד ולטייל בסוכה ולשנן מי לא יצא ידי חובתו וכיון שכן בין ישב בין לא ישב עדיין אלא כל שלא אכל ונתעכב שם עובר לעשייתה הוא שאין נכנס בכאן אלא כעין תדורו ולישנא דקרא נקט תשבו כעין תדורו עכ"ל. כתב הר"י מקור' ז"ל כשעושין הסוכה מברך שהחיינו אבל אין מברכין לעשות סוכה כדמוכח פ' החליל ואע"ג דבירושלמי משמע דמברכין תלמוד שלנו עיקר והוא חולק עליו וכ"כ הר"ם נ"ע דאין לומר על עשיית לפי שאין העשיה גמר המצוה כי אם האכילה והישיבה וראיה ממנחות פ' התכלת שמע לההוא גברא דקמברך על עשיית ציצית אמר מאי צי צי דקא שמענא הכא כלומר שהעשייה אינה גמר המצוה כי אם העיטוף וזה הכלל כל מקום שאין העשייה גמר המצוה כגון מזוזה כשמניחה בפתח אין לו לברך על העשיה. והר"פ ז"ל כתב מיהו רוב העולם לא נהגו לברך שהחיינו בשעת עשייתה כי סומכין על ההיא דקידושא מידי דהוה אלולב אע"ג דלא דמי לגמרי מיהו הני מילי בשעת העשיה אין מברכין. שהחיינו מברכין בשעת עשיית סוכה ולולב וכן מבואר בגמ' ואע"פכ לא נהגו עכשו לברך אפילו שהחיינו בשעת עשיה אלא בשעת קיום המצוה כדרב כהנא דאמרינן בגמ' דהוה מסדר להו אכסא דקדושא וכן עמא דבר לברך לישב בסכה וזמן על כוס של קדוש בליל ראשון ושני ע"כ ויש שואלין למה מברכין שהחיינו כלל בליל שני מי גרע ליל ראשון משעת עשיית הסוכה דאמרינן אם ברך שהחיינו בשעת עשיית הסוכה לא יחזור ויברכנו על הכוס. ותירץ הבעל ההשלמה דאין גרע וגרע משום דכי בריך בליל ראשון נתכוון שהיום היא עיקר מצותו ושמא אינו עד למחר ולכך צריך לברכו בליל שני והטעם הזה הוא בלולב ג"כ אלא שיש לעיין בסכה נמי אע"פי שברך בשעת עשיה אמאי אינו מברך בשעת הקדוש דהכי אתמר בגמ' דאינו מברך על הכוס ואמאי לבריך משום כבוד י"ט כשאר ימים טובים. וי"ל דכיון שברך בשעת עשיה ועיקר י"ט זה אינו אלא מפני הסכה ברכת סוכה עולה לי"ט ולסוכה. מיהו ודאי אם לא אכל בסכה בליל ראשון מפני הגשמים או אונס אחר ולא ברך שהחיינו בשעת העשיה מברך אותה בשעה שיקדש על הכוס בביתו כשאר י"ט וכשיחזור למחר או ביום אחר ויתחיל לאכול בסוכה חוזר ומברך נמי שהחיינו בשביל הסוכה. וכן נמי כתב הראב"ד ז"ל ומה שאמרו ז"ל העושה סכה או לולב לעצמו מברך שהחיינו בשעת עשיה דוקא כשהוא עושה אותו לעצמו אבל עשאו לאחר אינו מברך וכן מבואר בגמרא. ויש שואלין למה לא אמרו כן בעושה שופר או מצה או מגלה ולפי לשון הר"ם אפשר לומר דהוא הדין בכולהו. ודעת הראב"ד ז"ל כתבנו למעלה בספירת העומר ובסוף הלכות ברכו' ג"כ ביארתי די מזה. ויש שכתבו שבסוכה שברך על עשייתה מברך על הכוס דהאי מצוה באפי נפשה והאי מצוה באפי נפשה וכן נרא' מדפסק בגמ' והלכתא סוכה ואח"כ זמן.
<h2>דף נו.</h2>
ובליל י"ט הראשון מברך על הסוכה ואח"כ על הזמן והטעם לפי שהיא חובת היום ואע"ג דבעלמא תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם הכא מברך על הסוכה ואח"כ על הזמן מהטעם שכתבנו.
